שלום,

יש רגע שאני פוגשת שוב ושוב בקליניקה.

מישהי יושבת מולי. חכמה, מודעת, עם שנות עבודה על עצמה. ואז קורה משהו קטן – טון של מישהו, הודעה שלא הגיעה, טעות קטנה שעשתה. ופתאום היא לא שם.

היא בת שש, שמונה. שתים עשרה.

לא כי היא "רגישה מדי". אלא כי יש בתוכה מישהי שעדיין נשארה שם.

במייל הקודם דיברנו על הפצע. על מה שקרה ולא היה צריך לקרות, ועל מה שהיה צריך לקרות ולא קרה.

היום אנחנו הולכות להסתכל על מי שנשאר שם.

בתוך "לופ הטראומה" שדיברנו עליו, יש שחקן מרכזי אחד שמניע את הכל. זה החלק הפגיע. החלק בנו שזוכר את הפגיעה – ההזנחה או ההתעללות.

ברגע שבו הכאב היה גדול מדי, והיינו שם לבד בלי מבוגר שיווסת אותנו – החלק הזה קפא. הוא נשאר מבודד. תקוע בזמן. מבחינתו, הסכנה מעולם לא חלפה. הפגיעה עדיין מתרחשת. ממש עכשיו.

וכשהוא מתעורר ביומיום – מול בוס כועס, מול בן זוג שמתרחק, מול טעות קטנה – הוא לא מגיב למה שקורה עכשיו. הוא מגיב למה שקרה אז.

ולכן הרבה פעמים — את לא מבינה למה את מגיבה ככה.

וזה רק מוסיף עוד שכבה של אשמה.

השאלה מה עושים עם החלק הזה העסיקה את הגישות הטיפוליות המובילות בעולם.

והדבר המרתק הוא שכולן, בסוף, מגיעות לאותה נקודה:

צריך לפגוש אותו בחמלה,

צריך ליצור עבורו חוויה מתקנת.

צריך לאפשר לגוף להשלים את מה שלא התאפשר אז.


בגישת IFS קוראים לו "הגולה", בסכמה תרפיה "הילד הפגיע", ב-AEDP מדברים על חוויה של רגש ליבה בתוך קשר בטוח, ובחוויה הסומטית על שחרור אנרגיית הישרדות שנשארה כלואה בגוף. השמות שונים. העיקרון זהה.

כשמתקרבים אליו, מגלים שהוא לא עשוי מקשה אחת. הוא מורכב מכמה ממדים שחיים בתוכנו:

יש בו את הכאב – הזיכרון החי של מה שקרה.

יש בו את הפחד – שזה יקרה שוב.

יש בו את הכעס שלא קיבל מקום – הזעם על מה שלא היה הוגן, על האנרגיה שנשארה כלואה כי לא יכולתי להגן על עצמי אז.

יש בו את החסך – הבור הפעור של מה שהייתי צריכה ולא קיבלתי - הצורך העמוק בנוכחות, בהגנה, במישהו שיראה אותי.

ויש בו אמונות – המסקנות שגיבש על עצמו ועל העולם. "אני לא מספיק טובה". "העולם מסוכן". "אסור לי לסמוך על אף אחד".

רובנו למדנו לברוח מהחלק הזה. אנחנו כועסים עליו שהוא כל כך רגיש. מנסים לתקן אותו, להשתיק אותו, לגרום לו להפסיק.

אבל החלק הזה לא צריך שיתקנו אותו. הוא צריך את מה שלא היה לו אז: נוכחות בטוחה.

אז איך ניגשים אליו?

בגישת ההתמקדות, אנחנו לא קופצים מיד פנימה. לפני שניגשים לחלק הפגיע, אנחנו קודם כל בודקים את היחסים שלנו איתו. שמים לב לתחושה המורגשת בגוף ושואלים את עצמנו בכנות: איך אני מרגישה כלפיו עכשיו? האם אני פתוחה אליו? מפחדת ממנו? רוצה שהוא פשוט ייעלם?

אם יש שם התנגדות או שיפוט – אני לא נלחמת בזה. אני עוצרת. כי אי אפשר לגשת לחלק פגיע כשאני מזדהה עם חלק אחר שרוצה להדוף אותו.

רק כשמוצאים בתוכנו מרחב של סקרנות, של חמלה – מרחב של "נוכחות" (Presence) – רק אז העצמי בנוכחות יכול לגשת אליו.

אני יושבת לידו, בלי להישאב לתוכו. מרגישה את התחושה המורגשת שלו בגוף – ואז נותנת לו לדבר.

שואלת: "מה קרה לך? מה אתה מרגיש?" ומקשיבה למה שעולה – בלי לנהל, בלי לתקן, בלי למהר.

כי לפעמים, הדבר הכי מרפא שיכול לקרות לחלק הזה הוא פשוט שמישהו, לראשונה, ממש שומע אותו.

זה לא קל. לפעמים החלק הזה מוסתר היטב, ויש מי ששומר עליו מכל משמר כדי שלא נתקרב. לשומרים האלה יש תפקיד קריטי במערכת שלנו.

במייל הבא נכיר אותם. את "החלק המגן" ואת "החלק התוקף". נבין למה הם כל כך אגרסיביים לפעמים, ולמה אי אפשר להגיע לחלק הפגיע בלי לעבור דרכם בכבוד.

עד אז, אני מזמינה אותך לשים לב השבוע. מתי החלק הפגיע מתעורר בך? ולפני שאת עושה איתו משהו – רק תבדקי איך את מרגישה כלפיו.

שלך, ירדן