שלום,

(אני כותבת בלשון נקבה לנוחות הקריאה, אבל הדברים מדברים אל כולם).

במייל הקודם הכרנו את "נהר החיים" - המצב הטבעי שבו דברים פשוט זורמים.

אבל כולנו מכירים את הרגע שבו הנהר הזה עוצר בחריקת בלמים.

כשאני פוגשת אנשים חכמים בקליניקה שלי שחווים בדיוק את התקיעות הזו, אנחנו עוצרים. וכדי להבין למה זה קורה, אנחנו שואלים באומץ את השאלה הכי ישירה:

מה קרה לך?

כשאנחנו בודקים מה עצר את נהר החיים בעבר שלנו, אנחנו מגלים שני פצעים מרכזיים, ולכל אחד מהם יש "טעם" אחר לגמרי בגוף:

**1. קרה משהו שלא היה צריך לקרות**

זה הרגע שבו קיבלת את מה שלא היית אמורה לקבל. מילים פוגעניות, חדירה לגבולות שלך, או אירוע שבו מישהו פלש למרחב שלך ופצע אותו.

**2. לא קרה מה שהיה צריך לקרות**

זה הפצע השקט והחמקמק יותר. אולי לא צעקו עלייך, אבל פשוט היית שקופה. כשהיית צריכה שמישהו יגן עלייך או ירגיע אותך כשפחדת — פשוט לא היה שם איש. הבור הזה, שנפער בגלל החסר, כואב לא פחות.

ולפעמים, לצערנו, חווינו את שניהם יחד.

אבל הנה מה שחשוב באמת להבין - וזו הנקודה שממנה אנחנו מתחילים תהליך ריפוי בגישת ההתמקדות:

לא רק האירוע עצמו הוא מה שייצר את ה"קפיאה" שאת חווה היום.. מה שקיבע את הפציעה הוא מה שקרה מיד אחר כך.

בזמן אמת, הרגש שהתעורר בך היה פשוט גדול וחזק מדי מכדי שגוף קטן - גוף של ילדה - יוכל להכיל אותו לבד. והיינו שם לבד. לא היה שם מבוגר בטוח שיעזור לנו לשאת את העוצמה. ולפעמים, גם כשניסינו לאותת שמשהו כואב, ביטלו אותנו ואמרו לנו ש"אנחנו סתם מגזימות".

עבור ילדה, להישאר לבד בעוצמה רגשית כזו - זו תחושת סכנה חזקה מאוד. ולכן, המערכת הביולוגית החכמה שלך חרטה בתוכה משוואה עמוקה: להרגיש ולבטא את הכאב הזה = סכנה קיומית.

המשוואה הזו חיה בתוכך עד היום. ולכן חשוב לי שתדעי: הקפיאה שאת חווה היא לא עצלנות. היא לא פגם באופי. זו פשוט המערכת העצבית שלך - שמנסה להגן עלייך.

יכול להיות שרק לקרוא את הטקסט הזה עד כאן הביא איתו תחושה של עצב או הצפה. אם זה כך, אני מזמינה אותך רגע להניח להכל. לשבת בנוח, להרגיש את כפות הרגליים נוגעות ברצפה, ולשים לב לנשימה. זה בסדר גמור רק להיות עם זה.

במייל הבא נכיר את מי שנמצא ממש בלב המשוואה הזו - החלק בתוכך שספג את הרגע ההוא, ונשאר שם, קפוא בזמן. לא תרצי לפספס אותו.

שלך,

ירדן