שלום,

יש רגעים כאלה. לא גדולים. לא דרמטיים. אבל משהו בהם… עובד.

כמו הרגע הזה ששוקעים בשיחה. ושוכחים את עצמנו. או שיושבים לעבוד. ופתאום יש רצף. או סתם הליכה ברחוב. כשיש שקט בראש.

אין מאמץ. אין ניהול. אין מחשבה של “איך יוצאים מזה”.

יש פשוט. זרימה. כמו ילד קטן שמשחק בחול ופשוט שקוע במה שהוא עושה, בלי לבקר או לשפוט את עצמו.

זה מצב מאוד עדין. ורוב האנשים לא נותנים לו שם.

אני קוראת לזה: נהר החיים.

זה לא אושר מתפרץ. וזה לא “הכל מושלם”. אלא משהו הרבה יותר בסיסי: נוכחות חיה בגוף. היכולת להיות בתוך מה שקורה. בלי להילחם בזה כל הזמן.

העניין הוא שזה לא משהו שצריך “ליצור”. זה כבר קיים. אבל אצל רובנו. הגישה אליו נחסמה.

לא כי הנהר נעלם. אלא כי משהו אחר נכנס במקומו: לחץ. שליטה. דריכות מתמדת. או קול פנימי שמנהל אותנו ודוחף אותנו להגיב על "טייס אוטומטי".

וכשזה קורה. הנהר לא מפסיק לזרום. אנחנו פשוט מפסיקים להרגיש אותו.

וזו נקודת פתיחה חשובה, כי לפני שמבינים למה אנחנו מסתובבים בלופים ומשחזרים את אותן תגובות. צריך להבין מה היה שם לפני כן. מה המצב הטבעי של המערכת שלנו.

כי בלי זה, כל ניסיון “לתקן” את עצמנו מבוסס על הנחה שגויה: ההנחה שמשהו בנו פגום או חסר.

במייל הבא אני הולכת להראות מהו הרגע המדויק שבו הנהר הזה מתחיל להיעלם. זה קורה מהר. וכמעט תמיד. בלי ששמים לב.

שלך,

ירדן