הבעיה היא לא חוסר הבנה.

הבעיה היא עבודה על המערכת הלא נכונה.

אנחנו מנתחים את הסיפור.

אבל מפספסים את מה שבאמת מפעיל אותנו בזמן אמת. את המבנה. את מה שקורה בתוך הגוף, ברגע שבו משהו מפעיל אותנו.

מתוך זה, התגבשה אצלי בחודשים האחרונים תיאוריה מבנית שאני קוראת לה: "לופ הטראומה".

והתובנה המרכזית פשוטה. ולא נוחה:

ברגעים שבהם עולה תחושת “תקיעות”. אין כאן כישלון אישי. יש כאן פעולה לפי מבנה פנימי קבוע.

במבנה הזה יש שלושה שחקנים שחוזרים על עצמם בכל פעם:

* החלק הפגיע: זה שסופג את הפגיעה ומרגיש אותה עכשיו כאילו היא מתרחשת מחדש.

* החלק התוקף: זה שממהר להסביר למה הבעיה היא בך.

* החלק המגן: זה שלא מנסה לפתור, אלא רק לגרום לזה להפסיק (גם אם המחיר גבוה).

השלושה האלה הם לא תיאוריה. הם מערכת חיה.

ואם לא לומדים לזהות אותה, ממשיכים להסתובב בתוכה, שוב ושוב, עם התחושה שמשהו “דפוק בי”.

בימים הקרובים אני הולכת לפרק את הלופ הזה לרבדים.

נתחיל ברובד הראשון. זה שמחזיק את כל המערכת הזו בחיים, וזה שרוב האנשים בכלל לא שמים לב אליו.

אל תפספסו את המייל הבא.

יש רגעים שבהם עולה תחושה של “אובדן עצמי”. ומה שאראה שם, הולך לשנות לגמרי את ההבנה של הרגעים האלה.

שלכם, 

ירדן