חיה שעברה סכנת מוות פשוט רועדת - וממשיכה הלאה. אין לה פוסט טראומה, כי הגוף שלה יודע להשתחרר. אנחנו? לימדו אותנו להחזיק, לא לבכות, לא לצרוח. וככה איבדנו את היכולת של הגוף לרפא את עצמו. כמה פעמים בלעת בכי או צרחה כי זה לא היה תרבותי?
בתוך לופ הטראומה יש שחקן מרכזי אחד שמניע את הכל: החלק הפגיע - אותו חלק שקפא ברגע הכאב ונשאר תקוע בזמן, מגיב היום למה שקרה אז. רוב הגישות הטיפוליות…
יש רגעים שבהם אנחנו פשוט נמצאים - בשיחה, בעבודה, בהליכה - בלי מאמץ ובלי ניהול. המצב הזה נקרא "נהר החיים": נוכחות חיה בגוף, היכולת להיות בתוך מה שקורה…